על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת / ישעיהו שטיינברגר

שכנועו העמוק של בית המדרש הישן בקדמות הזוהר נעוץ בתרבותו הייחודית הנותנת אמון ברוח האומה ובחכמיה היודעים לקבל את האמיתי ולדחות את המזויף. את השפה הזו האקדמיה לא הצליחה להבין

ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558

המחקר האקדמי של הקבלה ומכוננו גרשום שלום קבעו שרבי משה די ליאון, מפרסם ספר הזוהר, (סוף המאה הי"ג), כתבו בעצמו וייחסו לתנא רבי שמעון בר יוחאי. בית המדרש חולק על כך קטגורית. לא יעלה על הדעת שספר שהתקדש במשנת גדולי עולם ייחשב לזיוף.

המחקר מתייחס לבדיקת עובדות בשיטה המאפיינת את ההיסטוריוגרפיה בכל תחום. כאשר הנתונים הם בעייתיים חורצים משפט ללא סנטימנטים; אין מבקשים גישות מקוריות וחדשות, שהרי אין ספק מוציא מידי ודאי. המסורת לעומת זאת בונה על הפנומנולוגיה – השפעת התוצאות על רוח האומה ואמון בכוחה של "רוח" היולית זו להפנים את הראוי ולהדיר את המזויף. אין זאת אומרת שהמסורת (כלשון הקלישאה) "מונעת מהעובדות להפריע לה"; אלא שהיא רואה, למשל במקרה שלנו, גם את קבלת ה"זוהר" על ידי הדורות הרבים של שלומי אמוני ישראל כ"עובדה" שהיא בבחינת ודאי, וטורחת לתרץ בבחינת ספק את הבעיות.

להלן ננסה להבין מחלוקת קיצונית זו הנובעת מההסתכלות השונה של האקדמיה לעומת זו של בית המדרש הישן. יתבאר ששלום ועמיתיו נכשלו בקליטת התרבות הפנימית והרוח האמיתית של המסורה התורנית.

מסקנה ידועה מראש

המחקר מתקשה להתמודד עם נושאים של קדושה דתית. כיוון שהחוקר הטיפוסי ניזון מרקע תרבותי חינוכי ספקני, ומושגי הקדושה אינם מופיעים בלקסיקון שלו, גישתו שוללת על הסף קיומה של יצירה א-לוהית המונחית לפי כללים וקצב שונים מאלו המוכרים בשאר תחומי היצירה האנושית.

השקפת עולמם של החוקרים מילאה מקום בנטייתם לקבל "עובדות" וביקורות שמקורן בקרובים אליהם ברוחם. הכופרים בקדמות הזוהר היו מאז ומעולם מזוהים עם הזרם הפילוסופי במחשבת ישראל, ואף הקדמונים שהוזכרו נחשבו בשעתו כ"משכילים" (לא בכדי, מפרסם ה"ארי נוהם" לר' אריה די מודינא, מבקר הקבלה, היה גייגר הרפורמי!). הסימפתיה שרחשו החוקרים המודרנים כלפי רי"א די מודינא, רבי אליהו דלמדיגו ועמיתיהם נבעה מהזדהותם עם ה"משכילים" של פעם.

הוויכוח אינו נטוש רק על קדמות ספר הזוהר אלא גם על אודות פרשנות חלקי האגדה וההלכה הגובלים בתחום המסתורי והמטאפיזי. ההתפלגות היא כמעט מדויקת ושיטתית: הכופר בקדמות הזוהר מבטל את קדושת תורת הנסתר בכלל, ואילו המקבל את חשיבות הקבלה מקבל גם את עובדת קדמות הזוהר. רק החוקרים בני תקופתנו, ורבם גרשום שלום, קיבלו את זיוף הזוהר על ידי ר"מ די ליאון כאקסיומה ללא עוררין יחד עם הערכה לקבלה; אלא שבין כך גישתם אינה רלוונטית לעניין קדושת המסורה, שכן רובם כופרים ברעיון "תורה מן השמים" בכלל. כשאנו אומרים שהזוהר קדום, אין כוונתנו לייחוסו לרשב"י בלבד, אלא להיכללותו בתורה שבעל פה שנמסרה מסיני. רשב"י לזוהר הוא כרבי יהודה הנשיא למשנה; שניהם עורכים ומנסחים בלבד ואילו המקור העקרוני הוא א-לוהי.

התורה המצויה

לעומת השפה הספקנית האקדמית, שפת בית המדרש היא אחרת. הרמב"ם בעיקר השמיני מי"ג עיקרי האמונה כותב: "היות התורה מן השמים – והוא שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה היא הנתונה על ידי משה רבנו עליו השלום שהיא כולה מפי הגבורה". בכותבו "התורה הזאת המצויה בידינו" מתכוון הרמב"ם גם לתורה שבעל פה, וכפי שנכתב בהמשך: "וכמו כן פירוש התורה המקובל, גם כן מפי הגבורה".

מה ההגדרה ל"מצוי" ול"מקובל"? הווה אומר: ה"מסורת". אין היהודי הפשוט נדרש לברר את קורות הימים ולנפות את המוכח היסטורית מבין המוכח פחות. אותו חומר עצמו שהוחזק במסורת, שנתקדש על ידי רוב העם וחשובי פוסקיו-רבניו כאותנטי, הוא-הוא ה"מצוי" או ה"מקובל" וחובה לציית לו (השווה לרמב"ם סוף פרק ז מהלכות יסודי התורה בעניין אימות הנביא).

לענייננו, הזוהר נקלט היטב במסגרת המסורה. הדבר בא לידי ביטוי, כמדומה, בעובדה שהשם "קבלה", המציין בלשון הראשונים על פי רוב את המסורה, הפך ברבות הימים לשמה העיקרי של חכמת הנסתר; ובעוד שני מנהגים המבליטים את התקדשותו היתרה: א. כינויו – "הזוהר הקדוש". ב. מנהג שהשתרש במיוחד אצל עדות המזרח 'לקרוא זוהר' ולהחשיב זאת כתלמוד תורה אפילו למי  שאינו מבין (כנראה על פי ה"פלא יועץ"), למרות שרק בתורה שבכתב מקיים אדם מצוות תלמוד תורה ללא הבנת התוכן (שו"ע הרב הל' ת"ת יב-יג).

הזוהר התקבל אף על ידי גדולי הדורות (המייצגים את כל הקשת ומשקפים את התפשטות המסורה), דוגמת האר"י, ה"בית יוסף", המהר"ל, הגר"א, הבעש"ט, החיד"א, הרמח"ל, בעל "אור החיים" הקדוש, הראי"ה קוק ועוד. כל אלו ראוהו כמבטא את אמיתות התורה שבעל פה בנסתר, שמקורה בסיני, וממילא אין כמעט רלוונטיות לטענות ההיסטוריות כל עוד אין בהן משום הזמה גמורה של הנחת קדמות הזהר.

הרעיון האמור עובר כחוט השני בספר "מגן וצינה" של ר' יצחק א' חבר, תלמיד הרמ"מ משקלוב מבית מדרשו של הגר"א. טענתו העיקרית: המזלזל באריז"ל ובגר"א יזלזל גם במשה רבנו.

סתירה למנהג

כיוון שקדושת הקבלה וחשיבותה נשענות על המסורה ועל המנהג, מעניין לבדוק מצב שבו קיימת התנגשות בין השתיים. היעב"ץ קבע שכשהזוהר חולק על התלמוד הלכה כאחרון, לפי שאין הלכה כרשב"י. לפי זה, כשהגאונים והראשונים הם החולקים על הזוהר אין הלכה כמותם אלא כזוהר, שהרי דעת רשב"י בוודאי עדיפה. והנה, אף על פי כן, נקטו פוסקים רבים שאין לזוהר כוח לבטל מסורות ומנהגים.

עניין זה היווה בסיס לאחד מסלעי המחלוקת בין המתנגדים לחסידים. אלו האחרונים העזו לשנות מנהגים ואף ענייני הלכה (כגון נוסח התפילה ועוד) על פי הקבלה. החסידים סברו לחלק בין דבר שלא נהג כלל במסורת, שאינו יכול לבטל את שהתקדש במנהג כלל ישראל, ובין דבר שהיה קיים במסורת המקובלים אלא שלא התפרסם.

נמצאנו למדים שהמסורה חשובה מהקבלה של חכמת הנסתר במקום שקיימת התנגשות ברורה בין השתיים. וההיגיון פשוט; כיוון שאימות הקבלה הוא על ידי המסורה, הרי שלא ניתן לחתוך את הענף שעליו יושבים.

סוד שבעל פה

נפנה עתה לבחון את הבעיות שעוררו מבקרי קדמות הזוהר.

הטענה המרכזית של מכחישי קדמות הזוהר נוסחה על ידי רבי אריה די מודינא במאה הט"ז. אם אמנם הזוהר חובר על ידי רשב"י, למה נעדר אזכורו במשך למעלה מאלף שנים מהספרות התורנית? מכאן מסקנתו, "שהוא חיבור חדש, ולא מקובל לא מרשב"י ולא מתלמידיו רק המצאת איזה אחד מן האחרונים כמו שלוש מאות וחמישים שנה, לא יותר".

טענה זו היא נקודת המוצא של האקדמיה, ולפיה כל גילוי מדעי-מחקרי חייב לראות אור או להותיר עקבות למצער. אלא שבדיוק בנקודה זו פעורה תהום בין הגישה הנ"ל לגישת בית המדרש הישן!

התלמוד (בבלי גיטין ס ע"א-ע"ב) פוסק: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". לא הורשו חכמים לכתוב את התורה שבעל פה אלא בדורות מאוחרים בגלל סכנת השכחה, וגם אז, מסתבר שרק חלק הנגלה שבתורה שבעל פה נכתב, ואף הוא לדעת רבים רק בסוף תקופת הסבוראים. חלקה הנסתר של התורה לעומת זאת המשיך להישמר כסוד בעל פה, מגמה שבוודאי לא יכולה הייתה לעלות בקנה אחד עם פרסום שבכתב. זאת ועוד, ניתן לשער שחלק זה לא עמד בסכנת שכחה כמו ה"נגלה", כיוון שלומדיו נאחזו בו באינטנסיביות יתירה (תופעה אופיינית לאזוטריקה שרק אליטה של יחידי סגולה שותפי סוד לה).

החובה להסתיר

תמיהת המבקרים, שלפיה הזוהר היה צריך לכל הפחות להיזכר על ידי מחברים אחרים, אינה נראית אפוא אפילו אם הזוהר היה שייך לחלק הנגלה שבתורה שבעל פה. על אחת כמה וכמה כשהנידון הוא חומר "נסתר" מתוך כוונה תחילה. הוראת המשנה במסכת חגיגה (יד ע"ב): "אין דורשים… במעשה מרכבה ביחיד" מוכיחה שעניינים אלו לא נודעו אלא ליחידי סגולה, ואלו עשו כל מאמץ לשומרם  בסוד – "כבוד ה' הסתר דבר".

אף השם "חכמת הנסתר" מורה על חובת הסתרת העניין. תופעות רבות הקשורות למסתורין האמור לאפוף את החכמה הזו ואת העוסקים בה נחרתו בזיכרון התרבותי הקולקטיבי. מושגים כגון ל"ו צדיקים נסתרים, מקובלים המתקנים חטאי ישראל, חסידים שהתפללו במחבוא לגאולה, קדושים שזכו לגילוי אליהו בלי שאיש ידע מכך – כולם עדות ליכולת שמירת הסוד ולהערצתה בעם. אין לאלו כמעט אח ורע בתרבויות המערב – ערש המחקר האקדמי.

מגמת ההסתרה דוחה אפוא את טענת המחקר המדעי. גם בתקופתנו ראינו גדולי ישראל שעסקו בתורת הסוד, ואף על פי כן לא נזכר הדבר בכתביהם, ולו ברמז קל שבקלים, ואפילו מקורביהם לא ידעו מכך. ואם בדורות האחרונים, שבהם ירד ערך המושג "סוד" פלאים, הצליחו לכסות על כך – כל שכן שבדורות דעה קדומים, שידעו להסתיר את הראוי להסתרה (וכשגם דרכי הפרסום היו מוגבלות) אין להתפלא על תופעת קיום הזוהר "במחתרת". אשר על כן, סביר מאוד שעד רבי משה די ליאון תוכני הזוהר עברו מפה לאוזן – מרב לתלמיד הגון, ולא נכתבו אלא כרשימות ביד הלומד כ"מגילת סתרים".

ניסוח מאוחר

עוד טענו שאם אכן רשב"י כתב את הזוהר היה עליו להשתמש בעברית, לשון המשנה. יש להתווכח עם טיעון זה. ספר שנועד לפרסום, בין אם הכוונה להעלאתו על הכתב ובין אם נועד לשינון בפי תלמידים, מן הדין שייכתב עברית. אך רשב"י ותלמידיו, מחברי הזוהר, לא התכוונו להעלות את החיבור על הכתב או אפילו לנסח את הדברים עבור ההמון. הם כתבו דבריהם בשפה שדיברו בה בסתר בינם לבין עצמם, והרי השפה המדוברת אז הייתה ארמית (נוסח הכתובה בארמית שנקבע אז יוכיח).

עוד טענו על אודות הרובד הארמי המאוחר ועל ציטוטי נושאים ומושגים שהתחדשו הרבה לאחר תקופת רשב"י. ניתן ליישב תמיהה זו בדרך הבאה. אפשר שהתכנים נתגלו על ידי התנא הא-לוהי רשב"י, כמו שאר הלכות התורה שבעל פה שנתגלו על ידי התנאים והאמוראים. דברי הזוהר היו מעין המשנה עד ימיו של רבי, משנה בלתי ערוכה. לא נוסחו דברי הזוהר אפילו כתורה שבעל פה אלא רק כשלוש מאות שנה אחר תקופת רשב"י, ולא נכתבו אלא סמוך לתקופת התגלותם. רק אז הגיעו חכמי הנסתר לאותה מסקנה שהגיעו אליה הקדמונים לגבי החלק הגלוי של התורה שבעל פה: יש לכתוב ולפרסם את הדברים, מחשש לשכחה.

הנחה זו יכולה לבאר את השימוש בארמית המאוחרת ואת ההתייחסות למושגים, ללשון ואף לעובדות המאוחרים בהרבה לתקופת רשב"י. כשם שהסבוראים הורשו להוסיף דברי פרשנות גרידא לתלמוד הבבלי, כך יכלו אולי גם חכמים מאוחרים של הקבלה להשתמש בשפתם, ולעתים אף במערכת המושגים והפרשנות שלהם, ולהעלות את תוכני הדברים ששמעו בעל פה על הכתב.

לסיכום, מבלי להיכנס לראיות מפורטות שבהן עסקו כבר גדולי עולם, מתגלה בפולמוס על קדמות ספר הזוהר ויכוח בין שתי שפות, בין מקבילים שלא נפגשים. מסיבה זו אין גם סיכוי להכרעה בקרוב. סימן לדבר: מתוך ארבעה שנכנסו לפרדס, רק רבי עקיבא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום.

הרב ישעיה שטיינברג הוא ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד בירושלים